פסק-דין בתיק ע"א 6248/05

1.         המשיבה הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה לחיוב המערער בתשלום חוב כספי בסך 9,274 ש"ח (ליום הגשת התביעה) ולסילוק ידו של המערער מדירה בה הוא מחזיק, דירה מס' 111 במבנה הנמצא ברח' דב גרונר 17 בירושלים (להלן - " הדירה").

על-פי כתב התביעה, בשנת 1980 העמידה הסוכנות היהודית לא"י דירה לשימושו של המערער, ובין הצדדים הנ"ל נכרת הסכם שכותרתו היא "כתב הצהרה והתחייבות לבית מגורים" (להלן - " ההסכם"). ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה, ועל-פיו הוענקה למערער "רשות" להשתמש בדירה. המערער מתגורר במבנה הנ"ל מאז שנת 1980, תחילה בדירה מס' 108 ואחר-כך בדירה. בשנת 1987 החלה המשיבה לטפל בניהול הנכס בו מתגורר המערער, וזאת מטעם הסוכנות היהודית.

2.         בכתב התביעה נטען, כי המערער חדל לשלם למשיבה תשלומים שנועדו לכיסוי הוצאות שונות וחובו הגיע לסך של 9,274 ש"ח. עוד נטען בכתב התביעה, כי המערער מונע מהמשיבה לבצע בדיקות בדירה ולתקן את מערכת כיבוי האש, לרבות גלאי האש, העשן והמצוקה, והכל בניגוד להתחייבויותיו שעל-פי ההסכם.

בכתב התביעה נטען, כי על-פי ההסכם רשאית המשיבה להביא לידי סיום, בכל עת, את הרשות שניתנה למערער להתגורר בדירה, עם מתן הודעה מראש של 45 יום, וכי המשיבה מימשה זכותה זו עת שלחה למערער מכתב על ביטול הרשות (נספח ג' לכתב התביעה). במכתב הנ"ל, שנשלח ביום 9.6.02, נאמר כי המערער מונע מנציגי המשיבה להיכנס לדירה כדי לבצע בה בדיקות ותיקון גלאי האש, העשן והמצוקה. לפיכך, ובהסתמך על הוראות ההסכם, הודיע ב"כ המשיבה למערער, כי הרשות שניתנה לו מבוטלת ועליו לפנות את הדירה בתוך 45 יום. יצוין, כי במכתב הדרישה הנ"ל, נספח ג' לכתב התביעה, לא נטען לקיומו של חוב כספי וחוב זה לא הוזכר כעילה או כנימוק לביטול הרשות.

נמצא, כי על-פי כתב התביעה (המפנה, בעניין זה, למכתב נספח ג'), קיומו של החוב הכספי לא הועמד ביסוד התביעה לסילוק ידו של המערער מהדירה. תביעה זו, כפי שהנושא הוגדר בכתב התביעה, מבוססת על הזכות שניתנה למשיבה להביא את הרשות לידי סיום אף ללא הפרה מצדו של המערער, זכות המעוגנת בהוראת סעיף 13(א) להסכם, בצירוף הטענה שהמערער מונע מהמשיבה להיכנס לדירה כדי לתקן את גלאי האש.

3.         התביעה הוגשה לבית משפט השלום בסדר דין מקוצר. ביום 4.5.03 הסכים ב"כ המשיבה כי תמחק הכותרת "סדר דין מקוצר", וכב' הרשמת נמרודי הורתה על העברת הדיון בתובענה לפסים של סדר דין מהיר (בש"א 1284/03).

המשיבה לא הגישה כתב תביעה מתוקן, אך המערער הגיש כתב הגנה מפורט ובו הוא מתגונן הן כנגד התביעה הכספית והן כנגד התביעה לסילוק היד.

ביום 9.10.03 החליט כב' השופט מ' בן-עטר, כי הואיל ו"עיקר התביעה שבתיק זה הוא עניין פינוי או סילוק ידו של הנתבע מנכס שבשימושו ... העניין אינו מתאים לבירור בדרך של סדר דין מהיר" והעביר את הדיון בתובענה למסלול הרגיל.

4.         עוד בשלב של העברת הדיון בתובענה למסלול של סדר דין מהיר, הגישה המשיבה תצהיר אליו צירפה מסמכים עליהם היא ביקשה להסתמך. במסמכים האמורים נכלל דף פירוט מצב החשבון של המערער, ועליו, כביכול, אישורו בכתב של המערער באשר לסכום החוב.  המסמך הנ"ל, נספח ג' לתצהיר המשיבה, התקבל אחר-כך כראייה וסומן  ת/1.

בדיון מיום 12.12.04, הסכים ב"כ המשיבה לצמצם את עילת התביעה באופן שהיא תתבסס אך על המסמך ת/1, ובעקבות הסכמה זו החליט בית-המשפט (כב' השופט א' רובין), כי: "השאלה היחידה שנותרה לדיון היא האם נפל פגם בכריתת החוזה המגולם במסמך זה [ת/1], דהיינו - האם צודק הנתבע בטענתו שהוא הוטעה לחשוב שהמסמך מדבר על דמי שימוש בלבד, והאם אין למסמך תוקף כיוון שאין בו פירוט של החוב".

5.         בפסק-הדין בוחן בית-המשפט קמא את טענות המערער ביחס למשקלו ותוקפו של ת/1. בית-המשפט שב ומציין בפסק-הדין כי: "השאלה היחידה העומדת לדיון היא האם יש עילה כלשהי לביטול הסכמתו של הנתבע לשלם את חובו כאמור בת/1" (סעיף 4, עמ' 3 לפסק-הדין). בסוגיה הנ"ל דחה בית משפט השלום את טענות המערער ונתן תוקף לת/1 כמסמך שמכוחו ניתן לחייב את המערער בסכום החוב הנתבע.

בפסק-הדין לא נדונה כלל לגופה העתירה לסילוק ידו של המערער מן הדירה. עם זאת, הוסיף בית המשפט, כי מכיוון שהמערער לא שילם למשיבה את סכום החוב: "קמה לתובעת הזכות לדרוש את פינויו מהדירה" (סעיף 8 בעמ' 5 לפסק-הדין). ואולם, בית המשפט איפשר למערער לשלם את החוב הפסוק למשיבה בתוך 60 יום בטרם יסולק מהדירה, והתנה את כניסתו לתוקף של הצו לסילוק היד באי-תשלום החוב הפסוק. כלומר, היה וישולם החוב הפסוק במועדו - לא ניתן יהיה לסלק את המערער מהדירה.

בית-משפט השלום עיכב, לבקשת המערער, את ביצוע פסק-הדין על כל חלקיו לנוכח הגשת הערעור.

6.         בערעור, אשר הדיון בו נערך על דרך של סיכומים בכתב, תוקף המערער את כל קביעותיו של בית-משפט קמא, כמו גם החלטות שונות שניתנו במהלך הדיון בתובענה.

יצוין כי, המערער, אשר לא היה מיוצג בבית משפט קמא ואינו מיוצג גם בערעור, מרבה לטעון, לצורך ושלא לצורך ומפליג בטיעוניו למחוזות רחוקים, עד כי מתעורר קושי לדלות מבין טיעוניו את אלה הראויים להתייחסות.

7.         אין מקום להתערב במסקנת בית-משפט השלום לפיה אכן מחויב המערער בתשלום הסכום הנתבע וזאת על יסוד הודאתו בקיום החוב, כאמור במסמך ת/1. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט וטענותיו של המערער באשר להסכם, אינן רלבנטיות לסוגיה הנ"ל. גם אין מקום להיזקק, לעניין זה, לראיות הנוספות אותן ביקש המערער להגיש במסגרת הערעור (בש"א 2323/05), שחלקן ראיות שניתן היה להגישן לבית-משפט קמא ואין הסבר מדוע לא נעשה כך, וחלקן כלל אינן רלבנטיות ולא יהיה בהן כדי לשנות את תוצאות ההליך, ככל שתוצאות אלה אכן נסמכות על ת/1.

8.         מאידך גיסא, יש מקום לקבל את הערעור בכל הנוגע לסעד של סילוק ידו של המערער מהדירה ולהחזיר את הדיון בסוגיה זו לבית משפט השלום על יסוד הנימוקים הבאים:

א.         מרגע שבית-משפט השלום קבע, כי עילת התובענה היחידה היא זו המעוגנת במסמך ת/1, אין זה ברור כיצד ניתן היה להגיע למסקנה לפיה, אם לא יסולק החוב הכספי יש לסלק את ידו של המערער מהדירה. בכתב התביעה עוגנה הזכות לסלק את המערער מהדירה בהוראות ההסכם, ואף ראינו כי במכתב הדרישה לפנות את הדירה כלל לא נזכר החוב הכספי. אם כך, היה מקום להבהיר בפסק-הדין מה מקור זכותה של המשיבה לסלק את המערער מן הדירה במקרה של אי-פרעון החוב הכספי. דבר זה לא נעשה ולכאורה לא ניתן גם לשלול את האפשרות שכאשר המשיבה הסכימה לצמצם את עילת תביעתה לטענה העולה מהמסמך ת/1, זנחה, לפחות מכללא, את התביעה לסילוק היד.

ב.         אם צמצום המחלוקת לזו המתייחסת לת/1 נגע רק לפן הכספי של התביעה, ואין בו כדי לבטא ויתור על הדרישה לסילוק היד (מה שלא נאמר במפורש), כי אז היה על בית-המשפט להתמודד עם טענות המערער כנגד ההסכם וכנגד זכות המשיבה להביא את הרשות לידי סיום בהודעה של 45 יום מראש, גם ללא כל הפרה מצדו של המערער, או בתגובה להפרות שאינן בהכרח יסודיות, ואשר נתונות במחלוקת (כמו סירוב המערער לאפשר תיקון מערכת גילוי האש). אכן, גם בעניין זה טענותיו של המערער מעורפלות ומבולבלות, אך טענות כאלה הושמעו מפיו במהלך הדיונים ונזכרו בכתב ההגנה. כך, בין היתר, נטען על-ידי המערער, כי זכות המשיבה לבטל את ההסכם בכל עת היא "סמכות דרקונית" הפוגעת בזכויות היסוד של המערער המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 3.8 לכתב ההגנה) וכי ההסכם הוא בגדר "חוזה אחיד" הכולל תנאים מקפחים (ראו עמ' 7 לפרוטוקול מיום 12.12.04). טענה אחרונה זו אמנם אינה נזכרת בכתב ההגנה, אך ראינו, כי במהלך הדיון בתובענה שינתה המשיבה את עילת התביעה עליה היא מתבססת ולכאורה לא הייתה סיבה שלא לאפשר למערער לתקן מצדו את טענות ההגנה שלו. מכל מקום, כאשר העלה המערער טענות שונות כנגד ההסכם, לרבות הטענה כי מדובר בחוזה אחיד, והדבר נעשה לאחר שהתקבלה הסכמת המשיבה לבסס את תביעתה רק על ת/1, השיב לו בית-המשפט: "אבל הם תבעו אותך על סמך חוזה אחר" (שם, שו' 22). בית-המשפט גם לא איפשר למערער לחקור בעניינים שאינם נוגעים לת/1 ולמשמעויותיו וציין כי "העילה היחידה" לתביעה היא ת/1 (דיון מיום 6.3.05, עמ' 14 לפרוטוקול).